עמוד ראשי  |  התחבר או אם אינך עדיין רשום, הרשם בחינם.
  בלוגר  

אודות

"משחקי הרעב המאה" הוא סיפור בהמשכים, פאנפניק, לסדרת הספרים המצליחה "משחקי המאה".
הסיפור כבר פורסם בעבר בבלוג, תחת אתר המעריצים הישראלי למשחקי הרעב: www.THG.co.il.

על מנת לשמור על הפרקים, החלטנו להעביר אותם לפה.
דמויות
בון ראסל: בן 16 ממחוז 10, אשר עולה יחד עם חברת הנפש שלו בהגרלת האסיף של משחקי הרעב המאה. ידוע בזכות כותו הפיזי, היכולת העל טבעית שלו לזרוק סכינים למטרה ולהשתמש בנשקים כבדים, כמו גרזנים וחרבות, בהם השתמש הרבה בעבודת הנגרות עם אביו.

פרווטי שפרד: בת 16 ממחוז 10, עולה יחד עם בון ראסל בהגרלת האסיף למשחקי הרעב המאה. ידועה על ידי הכינוי "הבלונדה" בזכות שיערה הבלונדיני. חברת הנפש של בון שמאוהבת בו בסתר. קשה לה להיפתח לחברה, ומלבד בון אין לה חברים נוספים. ידועה בזכות חוכמתה הרבה בלימודים.

סטפני אוסטון: בת 15 ממחוז 10. היא ובון ראסל בזוגיות כבר שנתיים. הם נפגשו בלימודים, כאשר הוריה של סטפני החליטו לעבור ממחוז 6 למחוז 10, בעקבות סכסוך שנוצר במשפחתה עם משפחות אחרות מהמחוז.

מיועדים נוספים ממשחקי הרעב המאה:

רון: בן 15, מיועד ממחוז 6 שעולה בהגרלת האסיף של משחקי הרעב המאה. הוא מוכר לבון בזכות הסיפורים של סטפני, שהכירה אותו לפני והיה החבר היחיד שלה, משפחתו עזרה כלכלית בזמנו למשפחה של סטפני.

ג'יימס: מיועד ממחוז 2, בן 17 שמתנדב למשחקי הרעב המאה. מבחינה חיצונית הוא שונה מאוד מבון, אבל מבחינה פיזית הוא משתווה לו בעוצמות ובכוח. כשג'יימס רואה את כוחו של בון הוא מקנא מאוד ושם אותו כמטרה העיקרית שלו.

אריק: מיועד ממחוז 1, בן 16. הוא חבר הברית של ג'יימס ועושה כל דבר שג'יימס אומר לו על מנת להישאר בחיים.

דלר: מיועד ממחוז 8, בן 18. אדם מנופח שכל ידיו מקועקעות ומאוד אגרסיבי.

נלה: מיועדת ממחוז 8, אחותו של דלר. מגיעה למשחקי הרעב ומתחברת לפרווטי וג'ניפר.

ג'ניפר: מיועדת ממחוז 9. מתוארת במשחקים על ידי היופי הרב שלה והתמימות שלה במהלך המשחקים. מצליחה לשרוד עד השניים האחרונים במשחקים.

קלייר: מיועדת ממחוז 3. קרייריסטית. נמצאת בברית עם הקרייריסטים עד שלב מסוים במשחק.

קייט: מיועדת ממחוז 2, קרייריסטית. נבגדת במהלך המשחקים על ידי הקרייריסט ממחוז 1.

נטליה: בת 14 ממחוז 12, גם היא עולה בהגרלת משחקי הרעב המאה יחד עם אחיה התאום. דומה מאוד לאחותו הגדולה של בון, אותה אחות שנירצחה במשחקי הרעב ה-90.

התאומים: ממחוז 5. לא מפורט עליהם הרבה במשחק, מלבד כך שהתאומה נהרגה בשלב הצבעת הקפיטול והתאום נהרג בהמשך המשחק על ידי ג'ניפר.

הילד הנמוך: ממחוז 7. לא מתואר הרבה בסיפור מלבד כך שהוא נמוך מאוד. נהרג במהלך המשחקים על ידי הקרייריסטים.

דמויות נוספות:

ג'ק לוק: בן 37 ממחוז 10. המנצח הראשון של משחקי הרעב המחודשים (משחקי הרעב ה-76), ניצח כשהיה בן 13 בלבד והוא המנצח היחיד שיש למחוז 10. כבר 24 שנים הוא בתפקיד המאמן של המיועדים של מחוז 10. הוא בקושי מדבר וידוע כחולה נפש מאז שניצח במשחקי הרעב ה-76.

מייקל ראסל: אבא של בון, בן 45. עובד כנגר ומאמן מדי יום את בנו באימוני כושר מאז שהוא קטן, על מנת שבנו יצא חזק ויוכל לעזור לו בעבודתו, על מנת לפרנס את הבית.

גברת ראסל: אימו של בון, בת 45, שמה לא ידוע. נכנסה להלם נפשי כבד מאז שבתה עלתה בהגרלת משחקי הרעב ה-90, ומאז לא יוצאת מחדרה ולא מדברת עם אף אחד.

סנדרה ראסל: אחותו הגדולה של בון, שמה עלה בגורל במשחקי הרעב ה-90 כשהייתה רק בת 14, במשחקי הרעב היא מצאה את מותה בשניים האחרונים, כשנהרגה על ידי המיועדת ממחוז 12. בון במהלך כל התקופה של משחקי הרעב נזכר בה.

הנשיא תום: הנשיא של מדינת פאנם מאז שהצליחו הכוחות שלו להביס את הדמוקרטיה ולהחזיר את הדיקטטורה למחוזות. הוא ידוע בעיקר בזכות האכזריות הרבה שלו כלפי התושבי פאנם, והוא יעשה הכול על מנת ששום מרד לא יחזור על עצמו.

הקברניט דימה: קברניט המשחק של משחקי הרעב כבר עשרה שנים.

אוקסנה: אחראית על משחקי הרעב במחוז 10.

סברינה: המעצבת האישית של בון שפרד למשחקים.
קישורים
פרק 32 ואחרון
02/11/2012 15:45
משחקי הרעב המאה

משחקי הרעב המאה / פרק 32 ואחרון

יום ראיון הניצחון הגיע. היום ונלטיין, מנצחת המשחקים תציג אותי לראשונה, מזה יומיים שעברו, מול כל מדינת פנאם.
במהלך היומיים האחרונים, מאז שג'ניפר התאבדה וניצחתי במשחקים, עברתי מספר טיפולים בפצעים שנותרו לי מהמשחקים. התרופות בקפיטול פשוט מדהימות, הם העלימו לי תוך יומיים כמעט כל חתך קטן שהיה עלי וגרמו לי להיראות כמו חדש.
אני לא יודע איך המחוז שלי הגיב לניצחון שלי, לא יודע איך המשפחה שלי הגיבה. גם את ג'ק ואוקסנה לא ראיתי מאז שניצחתי. היחידה שיצא לי לפגוש הייתה סברינה, המעצבנת שלי, שרצה אלי וחיבקה אותי מאושר על כך שניצחתי. לא היה אכפת לה באמת איך הרגשתי, הדבר היחיד שהיה חשוב לה שהמיעוד שהיא עיצבה ניצח במשחקים.
סברינה שברה את הראש ביומיים האחרונים כיצד להלביש אותי. היא רצתה להשאיר את המראה של הגוף החשוף, אבל מאוד התנגדתי לכך, אני לא צריך יותר לשחד את בנות הקפיטול על מנת שיצביעו לי בהודעות, אני לא צריך יותר לחשוף את עצמי בשביל שיתנו לי מתנות חסות.
לאחר מחשבות ארוכות החלטנו להלביש אותי בחליפה, סברינה מאוד התעקשה שיראו חלק מהגוף שלי ולכן לא כיפרתי את כל הכפתורים העליוניים של החליפה. בסופו של דבר לא היה אכפת לי כל כך, העיקר שסברינה לא תרעיש יותר מידי.
שעתיים לפני שעמדתי לעלות לבמה, פגשתי את ג'ק ואוקסנה. הם בירכו אותי על הניצחון, אוקסנה אפילו בכתה מאושר שסוף סוף מיועד ממחוז 10 מנצח, שסוף סוף היא יכולה להתגאות בכך ליד חברותייה האחרות שאחראיות על משחקי הרעב במחוזים אחרים, שלהן תמיד יש מיועד שמנצח לפעמים ולה אף פעם לא היה.
ג'ק לקח אותי לצד, הוא רצה להחליף איתי כמה מילים.
"ברכות" הוא אמר לי וחייך, "היה לי תחושה טובה לגביך".
"תודה" אמרתי לו וניסיתי להחזיר לו חצי חיוך, בכל זאת קשה לי להתגאות בניצחון הזה, קשה להתגאות בניצחון במשחקי הרעב.
"אני לא רוצה להלחיץ אותך" הוא התחיל להגיד לי, "אבל ממה שהצלחתי להבין מהדיבורים בקפיטול, הם מאוד לא אהבו את הדרך ההתנהגות שלך ביום האחרון במשחקי הרעב, הם ראו בך כמורד במשחקים כאשר הצעת לג'ניפר להרוג אותך בשביל שהיא תנצח, הם לא אהבו את המילים שאמרת לה גם, איך שתוכל להרגו אותה ולהמשיך בחיים".
"מה אתה מצפה שאעשה במידע הזה?" טענתי לו.
"פשוט אל תהיה כמו קטניס אוורדין" הוא אמר לי, "אל תזכיר להם אותה בשום דרך".
לא הבנתי בדיוק איך אני מזכיר את קטניס, היא מרדה בהם במשחקים, אני לא. אומנם הצעתי לג'ניפר להרוג אותי על מנת שהיא תמשיך לחיות, אבל לא אמרתי לה שנהרוג אחד את השני על מנת שהמשחקים שהקפיטול השקיע בהם כל כך מאמץ ירדו לדימיון ללא מנצח.
הייתי כבר באולם. שמעתי ברקע את קולה של ולנטיין ואת הקהל שצורח, הקהל שחיכה לראות את המיועד שניצח השנה, שניצח ברבעון הרביעי.
הייתי לבוש כבר בחליפה המוזרה של סברינה, הגוף שלי היה מגיש מאוד חשוף בגלל חוסר הכפתורים שהיא שמה שם, על מנת שלא אכפתר כלום. שרשרת כוכב הים שאחותי קטנה לי הייתה עלי, גם החגורה המיוחדת עם צורת כוכב הים שסברינה הכינה לי לטקס הצגת המיועדים הייתה עלי גם.
ולנטיין הזמינה אותי לבמה, הקהל צרח מאושר כאשר ראה אותי. היא שאלה אותי הרבה שאלות על דרך המשחק, על ההתחלה במשחקים, על הרצח של המיועדת ממחוז 11, על איך שמיועדת ממחוז 1 תקפה אותי ודלר עזר לי.
הרבה קטעים ראיתי, ביניהם איך שרצחתי את דלר, איך שרון נהרג על ידי התאום ואיך ג'ניפר הרבה באותו רגע את התאום בהתקף היסטריה. גם הרצח של פרווטי על ידי המיועד ממחוז 2 הופיע.
ולנטיין אמרה שבקפיטול אמרו שאני בוגד, אבל באותו זמן מאוד אהבו אותי בגלל האנושיות שהייתה בי למרות שהחלטתי להרוג את דלר לפני הקרייריסטים.
את הקטע האחרון, הקטע שבו ג'ניפר מתאבדת הראו גם, אבל לא הראו בראיון את השיחה שהייתה לנו לפני זה, בטח לא רצו להזכיר לקפיטול מה אמרתי בזמנו, בטח חשבו שכולם ישכחו מזה, מה שבטוח שאני אף פעם לא אשכח את זה.
כשהראיון הסתיים, הגיע הנשיא תום עם אחת ילדות הקפיטול שהחזיקה כרית שעליה היה כתר הניצחון שלי. הוא הרים את הכתר והניח על ראשי. הקהל הריע לי.
"כל הכבוד לך" הוא לחש לי, "שיחקת טוב מאוד, היית יכול לשחק יותר טוב גם לקראת הסוף שלך" הוא אמר בנימה מתנשאת.
עיניו הסתכלו לעבר החגורה שסברינה הכינה לי ואז על השרשרת שלי.
"מאוד אהבתי את צורת שרשרת הכוכב" הוא אמר.
"זה כוכב ים" עניתי לו, "אחותי קנתה לי את זה".
"מעניין מה היא הייתה חושבת על הניצחון שלך אם היא הייתה חיה" הוא אמר והסתובב חזרה למקומו.
כעבור כשעה מצאתי את עצמי על הרכבת, הרכבת שעמדה להחזיר אותי הביתה. להחזיר אותי אל מחוז 10.
חשבתי כל הדרך נסיעה שלי חזרה על המשפחה שלי, על המשפחה של פרווטי שלא תזכה לראות אותה יותר, על איך החיים שלי ימשיכו להיראות בלי שיהיה לי את השיחות נפש והחברות העמוקה איתה.
חשבתי גם על סטפני, בטח היא מאושרת מהניצחון שלי, מאושרת מכך שחזרתי הביתה.
הרכבת הגיעה לרציף של מחוז 10, עשרות אנשים היו שם מהמחוז, הניפו לי והריעו לי. הם לא האמינו כנראה שהם יוכלו אי פעם להריע לאחד המיועדים שלהם, הם התקשו להאמין שיהיה מנצח נוסף למחוז הזה.
כשהגעתי לבית שלי כבר ראיתי את כל האריזות שהיו שם, כנראה הקפיטול שלח אנשים כבר שיעזרו להורים שלי לארוז את הדברים שלהם לכיוון הבית החדש שלנו שיהיה בשכונת המנצחים.
"בון…" אמר קולו של אבי, מייקל.
"כן?" פניתי אליו.
"אחרי שניצחת קיבלנו הרבה מכתבים מאנשים מהמחוז ואפילו מתושבי הקפיטול" הוא אמר, "מעריצים.. מעריצות".
הסתכלתי אליו ולקחתי את המכתבים. חבילה שלמה של מכתבים הייתה שם.
התחלתי לדפדף בין המכתבים, לא קראתי אותם, הסתכלית רק ממי הם נשלחו, אולי הם נשלחו מאחד ההורים של המיועדים האחרים.
כשהגעתי למכתב האחרון עיני נדהמו, הסתכלתי על מי ששלחה לי את המכתב הזה. האם עובדים עלי? האם זה נכון?
המכתב האחרון היה מקטניס אוורדין.

2 תגובות
פרק 31
02/11/2012 15:45
משחקי הרעב המאה

משחקי הרעב המאה / פרק 31

עמדתי את הגרזן שלי בקרן השפע.
היער כבר הוצף כולו, היה אפשר לראות זאת מרחוק. זה היה גם די מוזר ומטריד כאשר היה ניתן לראות את המים ואת היער מוצף, אבל שום טיפה מזה לא התקדמה לכיוון קרן השפע, כאילו קיר סתרים הייתה שם.
מעניין מה ג'ניפר עוברת שם ביער, מעניין מה התחושות שלה. היא בטח יודעת שרק שנינו נשארנו, היא בטח יודעת שהקרב האחרון יהיה בנינו.
אני מאוד ניזכר באחותי, גם היא הייתה עם בת הברית שלה בשניים האחרונים, והקרב ביניהם היה אכזרי, קרב דמים, עד שאחותי נפלה בקרב ומתה והמיועדת ממחוז 12 הוכרזה כמנצחת.
קולות שחייה נשמעו מהיער, מישהו מנסה להינצל מההצפה שם. סביר להניח שלפי הקולות לא מדובר בדג גדול. זאת כנראה ג'ניפר.
תפסתי חזק את הגרזן שלי, התכוננתי נפשית למה שאני עומד לעשות.
ג'ניפר התפרצה בריצה לעבר קרן השפע, כולה רועדת, כולה חסרת הגנה ומפוחדת, ללא כלי נשק ובלי כלום. הילדה הטובה והיפה ביותר שהייתה אי פעם במשחקי הרעב, הילדה בעלת יופי התואר ממחוז 9.
"בון…" היא אמרה ונפלה על הברכיים כאשר ראתה אותי מכיוון את הגרזן שלי לעברה.
דמעות התחילו להציף את עינייה. דמעות של סבל, דמעות של כאב, דמעות שידעו שהמוות שלה עומד להגיע.
"אל תבכי לי עכשיו!" גערתי בה והתעצבנתי, "אל תעשי את זה יותר קשה ממה שזה!"
היא הסתכלה אלי כאשר עדיין הברכיים שלה היו על האדמה, כאשר ידייה ניסו לנגב ולהסתיר את הדמעות שלא הפסיקו לנזול.
"המשחק הזה אכזרי" היא מלמלה, "המשחק הזה כל כך אכזרי. אני בחיים לא הייתי מנצחת בו, כי אני לא יכולה להרוג אף אחד, אומנם הרגתי את המיועד ממחוז 5, וגם זה לא היה בכוונה, זה היה מתוך בהלה כאשר משהו קפץ עלי ועל רון פתאום…"
הסתכלתי לעברה, לא ידעתי מה להגיד.
"אני לא יודעת מה לומר לך…" היא בכתה.
הסתכלתי לעברה וידעתי שלא אצליח לעשות זאת. לא אצליח להרוג את ג'ניפר.
"מה את רוצה שנעשה?" שאלתי אותה, "אחד מאיתנו חייב למות בשביל שהשני יחייה"
היא הסתכלה אלי במבט שהיא מבינה זאת והיא לא יכולה להתמודד עם זה.
"הם לא יתנו לשנינו לנצח" המשכתי לגעור בה, "אם נאיים להתאבד לא יהיה אכפת להם גם, הם לא יחזרו על טעות פעמיים" נזכרתי במקרה של קטניס אוורדין ופיטה מלארק ממשחקי הרעב ה-74.
"אנחנו סתם נבזבז חיים של אחד מאיתנו", אמרתי לה וקולי הפסיק כבר להיות תוקפני, "אנחנו יכולים להציל חיים של אחד מאיתנו שימשיך לחיות".
היא הסתכלה אלי. ידעה שכל מילה שאני אומר נכונה. ידעה שלמרות שהקפיטול כל כך אכזרי לא יהיה אכפת להם מכלום.
"עשה זאת אז" היא אמרה ועיניה המשיכו להוריד דמעות" סיים עם זה כבר! תעשה זאת!"
"תעשי את זה את!" צעקתי עליה וזרקתי את הגרזן שלי ליד ידייה, "אם את חושבת שזה כזה פשוט תעשי את זה את. תהרגי אותי!"
ג'ניפר תפסה את הגרזן והסתכלה לעברי.
"אני לא מבינה…." היא מלמלה.
"אין מה להבין!" צעקתי לה, "איך את מצפה שאני אהרוג אותך ואמשיך לחיות כמו בן אדם אחרי השיחה הזאת? אחרי הנאום הזה? איך את מצפה? אני מעדיף למות עכשיו מאשר להרוג אותך ולהמשיך לחיות עם ההרגשה הזאת".
"בון…." התחילה להגיד ג'ניפר בקול מסכן.
"אל תגידי כלום" צעקתי, "עשי זאת ותגמרי את זה, עשי זאת ותנצחי במשחקים ותמשיכי לחיות עם ההרגשה הזאת. כי אני לא מוכן להרוג אותך ולהמשיך בחיים שלי כרגיל!"
לא ידעתי מה עבר לי באותו רגע בראש. האם זה הטיפשות שתקפה אותי? האם זה הרגשות שלא הפסיקו להציף אותי? הרחמים? לא יודע בדיוק מה גרם לי להתנהג כך.
ג'ניפר הסתכלה אלי, קמה על רגלייה ותפסה בגרזן וכיוונה אותו.
האם הייתי טיפש? האם נתתי לג'ניפר את הכלי שיהרוג אותי? האם לה לא אכפת להמשיך לחיות בהרגשה הזאת שהיא הרגה אותי?
בום התותח נשמע, ראשה של ג'ניפר נחתך מגופה, שפריץ של דם הציף את הזירה. ג'ניפר התאבדה עם הגרזן.
התמוטטתי על הריצפה. לא הבנתי מה קורה, לא הבנתי מה קרה פה.
"גבירותיי ורבותיי" נשמע קולו של דימה קברניט המשחק, קולו היה נשמע המום מאוד, הוא לא ציפה לזה, "אני מתכבד להכריז על המנצח ברבעון הרביעי של משחקי הרעב, במשחקי הרעב המאה, אני מתכבד להכריז על בון ראסל, המיועד ממחוז 10!"
לא הבנתי מה קורה. האם ניצחתי במשחקים? האם אני חולם את זה? כי כרגע זה נראה לי סיוט.
הסתכלתי על גופתה של ג'ניפר, ראשה היה מנותק מראשה, היא נתנה מכה חזקה בגרזן. היא מתה עם עיניים פקוחות, עיניים מלאות דמעות, עיניים שמסמלות את אכזריות הקפיטול.
רחפת הקפיטול הופיע באוויר ועליתי עליה.

0 תגובות
פרק 30
02/11/2012 15:44
משחקי הרעב המאה

משחקי הרעב המאה / פרק 30

נותרנו שני מיועדים בזירה, אני ועוד אחד.
לא ידעתי אם המיועד שנישאר איתי זה ג'יימס הקרייריסט ממחוז 2, או בת בריתי ג'ניפר ממחוז 9 שנעלמה לי באותו יום שבו ג'יימס רצח את פרווטי וירה בי.
היה לי קשה לעכל את העובדה שלפני כשעה היינו בזירה חמישה מיועדים, חמישה מיועדים שנותרו בחיים ועמדו להילחם זה בזה על מנת לנצח, על מנת להישאר. ועכשיו רק שניים מאיתנו חיים.
עכשיו כאשר אני יודע שנותרתי רק עם עוד מיועד אחד, מאוד קיוותי שזה ג'יימס. אם זה הוא נישאר בחיים לא יהיה לי בעיה לחסל אותו, לא יהיה לי בעיה להתנקם בו על מה שהוא עשה לפרווטי. לג'יימס מגיע המוות הכי כואב שיש.
אם ג'ניפר נישארה בחיים זה יהיה קרב קשה, לא בגלל שג'ניפר חזקה, להפך היא מאוד חלשה, בכיינית וקשה לה להתמודד עם דברים, יהיה מאוד קל להרוג אותה, אבל הקושי יהיה זה לנסות לחשוב על זה, להרוג משהיא שהייתה חברת ברית שלך כמה ימים, משהיא שישנה איתך, אכלה איתך והייתה איתך כל התקופה הזאתי. הייתה חברה מאוד טובה של פרווטי.
החלטתי להתקדם חזרה לכיוון המערה, סביר להניח שאולי אמצא את הגרזן שלי בדרך, וגם אני מעדיף להתרחק מקרן השפע, אם ג'יימס בחיים עדיף לא להיות באזור הזה. זה בדרך כלל האזורים ששם מתנהלים הקרבות האחרונים, ותמיד קרייריסטים באים לשם בשניים האחרונים.
השמיים החשיכו מאוד, הלילה מתקרב, אין לי סיבה ללכת לישון פתאום, בטח גם קברניטי המשחק ירצו לסיים במהרה את המשחקים, עכשיו הקפיטול נמצא בשלב הכי מותח, הוא מהמר מי מהשניים שנשארו יחייה.
פתאום מהחשכה השמיים האירו, המנון הקפיטול נשמע באוויר וסמל הקפיטול הופיע בשמיים. עכשיו אדע מי המיועד שנישאר בחיים.
הראשון שהופיע היה אריק הקרייריסט ממחוז 1.
השני שהופיע היה ג'יימס, הקרייריסט ממחוז 2. ג'ניפר חיה, אריק רצח את ג'יימס.
השלישית והאחרונה שהופיע הייתה קלייר, הקרייריסטית ממחוז 3.
השמיים החשיכו. ג'ניפר חיה, אני וג'ניפר בחיים, כל הקרייריסטים מתים. תחושה של אושר הציפה אותי פתאום, ידעתי ששום קרייריסט לא ינצח בשנה הזאת, בשנה שהדם שלי היה על אדמת הזירה הזו.
עם תחושת האושר שאין קרייריסטים יותר הגיעה תחושת הכאב, אני וג'ניפר, בת הברית שלי שאני לא יודע איפה היא נמצאת עכשיו בזירה נהיה צריכים להילחם אחד בשני.
המשכתי ללכת ביער, לא חשבת על האופציה לישון, אני מאמין שגם ג'ניפר לא ישנה, אני מאמין שמאוד כואב לה לראות שאני זה שאיתה בזירה, אומנם בטח היא שמחה שהיא לא נישארה עם הקרייריסטים לבד, אבל היא לא מאושרת מכך שהיא נישארה רק איתי.
זה הזכיר לי את אחותי, גם היא נישארה עם בת בריתה ממחוז 12 לבד, והן נלחמו אחת בשנייה כמו מטורפות, כל אחת רצתה להגיע הביתה. אחותי מאוד רצתה להיות בבית, מאוד רצתה שהסיוט הזה יגמר. ובאמת הסיוט הזה נגמר בשבילה, אבל לא בניצחון, במוות.
נתקלתי במשהו ונפלתי, מהר קמתי מהאדמה וניסיתי להבין מה הדבר הקשה שגרם לי ליפול.
זה הגרזן שלי.
הרמתי את הגרזן שלי. וכשהרמתי אותו עלה לי השאלה אם בכלל אשתמש בו, האם אהרוג את ג'ניפר בעזרת הגרזן? כי זה יהיה מוות כואב, מוות אכזרי.
שעה נוספת התהלכתי בזירה, השעה צריכה להיות בערך השעה אחת או שתיים בלילה, אבל משום מה הזריחה התחילה לעלות כבר. כנראה הקברניטים של המשחק כבר רוצים לסיים אותו.
ואז משום מקום התחילו לזרום מים, הרבה מים. כל היער התחיל להתמלא במים לאט ולאט. לא הבנתי מאיפה המים באים, ואז הבנתי שפה מדובר כבר בקטע הסיום, קטע הסיום שהקברניטים הכינו לי ולג'ניפר, הקטע שבו הם יגרמו לנו להיפגש איכשהו.
כשהבנתי שהם עומדים להציף את כל היער התחלתי לרוץ בחזרה אחורה, לכיוון קרן השפע. סביר להניח שזה המקום היחיד שלא יוצף.
גלים של מים התחילו מאחורי, ובתוך המים אפילו הצלחתי לראות דגים. אני לא רוצה להגזים אפילו הצלחתי לראות לוויתן.
אני מכיר את אכזריות הקפיטול, לא אתפלא אם בתוך המים יהיה אפילו כרישים, היו הרבה מיועדים שנותרו בסוף והם מתו רק מהתעלולים האלו של קברניטי המשחק.
הגעתי לקרן השפע בריצה, וכמו שחשבתי, כאן הכול יבש, כאן הכול נורמלי. כנראה הם החליטו להציף את כל היער, את כל המקומות שבהם התחבאנו, אכלנו, הדלקנו אש וישנו. זה עניין של זמן עד שג'ניפר תרוץ לכאן או פשוט תתבע ביער מרוב המים.
הדבר היחיד שנותר לי לעשות זה לחכות. לחכות לראות מה עומד לקרות.

0 תגובות
פרק 29
02/11/2012 15:44
משחקי הרעב המאה

משחקי הרעב המאה / פרק 29

למחרת בבוקר, יומיים אחרי שפרווטי נרצחה על ידי ג'יימס, אני וקלייר התקדמנו לעבר קרן השפע.
את הגרזן שלי עדיין לא מצאתי, בטח הוא נפל לי קרוב למערה איפה שג'ניפר מסתתרת.
התלבטתי אם להגיד לקלייר על המקום בו ג'ניפר נמצאת, התלבטתי אם ללכת אל ג'ניפר ולצרף אותה גם אלי וגם אל קלייר, אבל בסופו של דבר החלטתי שלא. קלייר נראית לי מאוד מסוכנת, היא תהרוג את ג'ניפר על המקום.
קלייר נראית טוב. אומנם היא לא יפה כמו ג'ניפר. ההבדל בין קלייר לבין ג'ניפר ופרווטי זה שקלייר לא נראית לי כפחדנית, להפך, היא נראית מאוד נחושה, כמו קרייריסטית אמיתית.
"מי היה בשבילך המיועד ממחוז 3?" שאלתי אותה בדרכינו לקרן השפע.
"חבר מבית הספר שבו מאמנים אותנו לקרייריסטים, כמו כל הקרייריסטים שהגיעו, הכרנו משם" היא אמרה, "בשבילנו הרבעון הזה לא חידש משהו, כל פעם הקרייריסטים מכירים אחד את השני מהבית ספר שמאמן אותנו למשחקים, ההבדל הוא שלא אכפת לנו להרוג אחד את השני כשנצטרך לעשות זאת".
מאוד התלבטתי אם להגיד לה שאני הרגתי את המיועד מהמחוז שלה, למרות שלפי איך שהיא דיברה היה נראה שלא אכפת לה באמת מהחיים שלו, אבל בכל זאת העדפתי לשתוק.
בום התותח נשמע.
אני וקלייר הסתכלנו אחד על השני.
"מי נראה לך מת?" שאלתי אותה.
"קשה לי להאמין שזה אריק או ג'יימס" היא אמרה, "אני חושבת המיועדת ממחוז 9".
בתוכי מאוד קיוותי שזאת לא ג'ניפר. לא רציתי שהיא תמות על ידי הקרייריסטים הנוראים האלו, למרות שאין לה כל כך דרך אחרת למות במשחק. או שהקרייריסטים יהרגו אותה או שאני בסופו של דבר אהרוג אותה.
"בוא נמשיך להתקדם" קלייר אמרה לי.
לי לא היה כלי נשק, לעומתי לקלייר הייתה חרב, אותה חרב שנראה לי שפצעה את נלה, החרב של המיועדת של מחוז 2.
לא עבר הרבה זמן מאז שנישמע קול התותח, ואני וקלייר שמענו מישהו מתקדם לכאן, מתקדם בריצה.
"אל תזוז" קלייר אמרה, "תהיה בשקט…"
קלייר ניסתה להקשיב לקולות, מישהו רץ לפה, אחד המיועדים מתקדם לפה.
קלייר הכינה את החרב שלה קדימה וכיוונה אותה לעבר האזור שממנו נשמע האדם המתקרב. בכל שניות אנחנו נפגוש אותו, נפגוש את המיועד שרץ ומתנשף לו לכאן.
"אריק" אמרה קלייר בצורה מזלזלת כאשר ראתה אותו רץ כאשר גופו מלא דם, "אני מבינה שזה הדם של אותו בן אדם שהרגת לפני כמה דקות שבגללו התותח נשמע.."
אריק חייך כאשר הסתכל אלינו.
"אני מבין שהגעת לרמת השפל כאשר את מסתובבת עם מיועד מחוז 10" הוא אמר והחזיק בידו רובה וכיוון לעברנו, "ועוד חשבתי שאין קרייריסטים טיפשים".
"נו ספר לי את מי הרגת" אמרה לו קלייר כאשר תפסה בחוזקה את החרב שלה.
"אין טעם לספר" צחק אריק, "את עוד מעט תפגשי אותו!"
"אתה באמת תהיה טיפש ותבזבז את הכדורים האחרונים שלך עלי ועל בון?" קלייר אמרה, "כמה בכלל נשארו לך כדורים? שלושה?"
"זה לא צריך לעניין אותך כמה נשארו לי" צחק אריק.
שתיקה של כמה שניות עמדה בנינו ובין אריק, כל אחד ציפה לצעד שהשני יעשה.
"זרקי את החרב, תרוצי במהירות ותקפצי עליו" אמרתי במהירות לקלייר ושברתי את השתיקה.
אריק התקשה לעכל את האומץ שהיה לי, ולפני שהוא הספיק להגיב עם הרובה שלו כבר קלייר ואני רצנו לעברו, כאשר הוא מנסה לירות  בעיקר בקלייר אבל הוא מפספס.
קלייר הייתה הכי קרובה אליו, היא הראשונה שקפצה עליו והתחילה להתעמת איתו על הקרקע. הרובה של אריק עף מידו ואני עמדתי בצד והסתכלתי על הקרב שהתחיל ביניהם.
אריק היה יותר חזק מקלייר, ולפי הצעקות של קלייר היה ניתן לראות שאריק הצליח לשבור את ידה. קלייר הייתה על הקרקע ואריק היה מעליה. הוא שלף במהירות סכין קטן מהנעל שלו וכיוון לגרונה של קלייר.
"הגיע הזמן באמת להרוג אותך" הוא צחק.
קלייר צעקה מכאבים.
הבחנתי ברובה של אריק, הוא שכח ממנו, הוא שכח שגם אני פה, הוא התעסק רק בלהכאיב ולהתגרות בקלייר, רגע לפני שהוא הורג אותה. בדיוק כמו שהוא עשה למיועדת ממחוז 12 כאשר הרג אותה בתחילת המשחקים.
הרמתי את הרובה של אריק, התקדמתי בצעדים קטנים מאחוריו וכיוונתי את הרובה לראשו בלי שהוא ישים לב.
"אריק?" צעקתי לעברו, "זה בשביל המיועדת ממחוז 12".
ירייה נשמעה ואיתה קול התותח שהודיע על מותו של אריק.
שפריץ של דם עף על קלייר שפתאום פנייה האירו מאושר על כך שהיא הצליחה להינצל ממוות בטוח.
הסתכלתי אל קלייר והיא הסתכלה אלי, היא ציפתה שאעזור לה עכשיו לקום, בכל זאת היד שלה וגם הרגל שלה נראו שבורות, היא נראתה מרוסקת לגמרי.
הסתכלתי לעבר קלייר, בראשי עבר מחשבות אחרות. אם הרגתי עכשיו את אריק ולפני כמה דקות הוא הרג מיועד אחר, זאת אומרת שנשארנו בזירה רק 3 מיועדים. אני מפה יכול להתקדם לבד, אני יכול להגיע עכשיו לשניים האחרונים, אני יכול להילחם לבד. אני כבר לא צריך את קלייר.
כשקלייר הסתכלה אל עיני היא ידעה מה אני חושב, לפני שהיא הספיקה להגיב למה שאני עומד לעשות נשמעה ירייה נוספת וקול תותח נוסף. קלייר מתה.
נשארנו בזירה רק שני מיועדים. אני ועוד מיועד אחד, זה יכול להיות ג'יימס או ג'ניפר.
אני רק צריך לחכות לערב, להסתכל לשמיים ולגלות את מי עוד נותר לי להרוג על מנת להגיע הביתה.

0 תגובות
פרק 28
02/11/2012 15:44
משחקי הרעב המאה

משחקי הרעב המאה / פרק 28

ג'יימס כיוון את הרובה שלו לעברי והתחיל לירות.
רצתי וזזתי על מנת להתחמק מהיריות, רצתי לכיוונו.
קפצתי עליו, הפלתי אותו על הקרקע, הרובה שלו נשמט מידו והדרדר לכיוון הנהר. התחלתי להתעמת איתו.
הצלחתי לעלות מעליו ולהביא לו אגרופים, אגרופים חזקים, לא הפסקתי, חיכיתי שהוא ימות.
הוא הצליח להרים את רגלו ולבעוט בי, התהפכתי על הבטן, הוא קפץ מעלי, תפס בשיערי והכניס את הראש שלי עמוד באדמה, עמוק בבוץ. לא היה לי אפשרות לנשום.
לאחר מכן הוא סובב אותי והתחיל להחזיר לי באגרופים לפנים, כאשר הדם שעל פניו טפטף על פני והתערבב יחד עם הדם שלי.
בעטתי בו והעפתי אותו מעלי, ניסיתי לקום אבל נפלתי והתגלגלתי עד מורד הנהר. עמדתי על ברכיי ניסיתי לראות איפה הוא, הסתכלתי ימין ושמאלה במהירות אבל הוא הופיע מולי, עומד מולי כשכל פניו מלאות דם וסימנים מהאגרופים שלי והסתכל לעברי כאשר הוא מכיוון אלי את הרובה שלו.
חייכתי חיוך של סוף. ידעתי שלא אצליח להתחמק ממנו כבר, ידעתי שאני הולך למות.
"אל תחייך" הוא אמר לי בקול עצבני, "הפנים שלך לא נראות יותר טוב משלי"
לא הגבתי לו.
"מעניין איך אתה מרגיש רגע לפני שאתה יודע שאתה הולך למות" הוא ענה, "כדור אחד רק נותר לי, ואתה הוכחת הרגע שהכדור הזה מיועד לך"
האם יכול לקרות נס? האם ג'ניפר תופיע פתאום ותהרוג אותו ותציל אותי כמו בסיפורים הטובים? סביר להניח שלא, סך הכול אנחנו לא בסיפור עם סוף טוב כאן, אנחנו במשחקי הרעב.
ירייה נשמעה, הכתף שלי כאבה, הכדור שג'יימס ירה בי נכנס לי ישירות לכתף הימינית, כנראה הוא ניסה לכוון ללב שלי והחטיא.
הגוף שלי עף לתוך הנהר שזרם לו ושחף אותי הרחק מכאן, שחף אותי רחוק מג'יימס. אומנם ג'יימס לא יוכל עכשיו לעשות לי וידוי הריגה, אבל זה עניין של זמן עד שאמות מהזיהום של הכדור שנמצא בתוכי, זה עניין של זמן עד שאמות מאיבוד של כמויות גדולות דם.
העיניים שלי עמדו להיעצם. ככה המוות נראה? כנראה, אף פעם לא הרגשתי אותו.
עיניי נעצמו.
התעוררתי, כאבים איומים התקיפו את הכתף העליונה שלי, ככה נראה העולם הבא? סביר להניח שלא, כמובן אם העולם הבא לא דומה לזירה וליער שלה שהיו סביבי.
הסתכלתי על הכתף שלי, היא עטופה בחתיכת בד שמטרתה כנראה לעצור את הדימום. האם ג'ניפר הצילה אותי?
"בוקר טוב לך" נשמע קול של בחורה לא מוכרת, "סוף סוף התעוררת"
הסתכלתי מהר לאזור שממנו הקול הגיע, ומולי התקדמה המיועדת ממחוז 3, קלייר.
נבהלתי בהתחלה, מה היא עושה כאן? האם היא תהרוג אותי? סך הכול היא קרייריסטית, סך הכול היא בת בריתו של האדם שניסה להרוג אותי וחיסל את פרווטי.
כשכל שהשניות עברו, ככה גם ההיגיון שלי חזר למקומי והבנתי שהיא לא כאן כדי לחסל אותי, הבנתי שהיא זאת שכנראה הצילה אותי וחבשה אותי. אבל לא הבנתי למה.
"למה עזרת לי?" שאלתי אותה, "למה לא הרגת אותי?"
היא התקדמה אלי והביאה לי כדור מסוים.
"תבלע אותו" היא אמרה לי, "זה יעזור לך"
"מה זה?" עניתי בתוקפנות. לא התכוונתי לקחת בשום פנים ואופן כדור לא מוכר.
"זאת התרופה שלך" היא ענתה לי, "לפני כמה שעות קיבלת אותה מנותני חסות".
"כמה זמן אני בלי הכרה?" שאלתי אותה ישר כאשר היא דחפה את התרופה לתוך כף ידי.
"יום וחצי" היא ענתה לי, "ראיתי איך ג'יימס רצח את הבחורה שהגיע איתך מהמחוז ואז ירה בך, כשלא שמעתי את התותח הבנתי שאתה חי אז פשוט הוצאתי אותך, לשמחתך הכדור נכנס לכתף שלך ויצא באותו זמן, ככה שום מקום לא הזדהם אצלך, רק איבדת כמויות של דם, אבל אתה תהיה בסדר"
"אז היא מתה?" שאלתי אותה ישר, שהדבר היחיד שעניין אותי זאת פרווטי.
"מצטערת" היא ענתה לי, "מה היא הייתה בשבילך? משפחה? בכל זאת אנחנו ברבעון הרביעי, רבעון של מכרים"
"ידידה" אמרתי ושתקתי.
קלייר הביאה לי שקית, "תאכל את מה שיש כאן" היא אמרה לי, "אתה צריך להתחזק".
"להתחזק? למה? למה את עוזרת לי? אני לא מבין כלום!" עניתי לה בייאוש.
בזמן שאכלנו קלייר התחילה לספר לי את הסיפור שלה. היה ריב גדול בין אריק לג'יימס בעקבות ההתנהגות הסוטה של אריק, כי אחרי שהוא הרג את המיועדת ממחוז 12 נותני החסות שלהם כבר הפסיקו לתת להם מתנות וג'יימס האשים את אריק על כך. אריק התעצבן, הוא היה חמום מוח ולכן הוא ניסה לתקוף בלילה את ג'יימס ולפרק את הברית הזאת שהאשימה אותם, כי הוא הבין שאם הקרייריסטים לא יהיו איתו אז עדיף לו להתקדם לבד, אבל הוא הצליח להרוג רק את קייט, המיועדת ממחוז 2 ואז ברח. ג'יימס היה במצב נפשי לא טוב, ולילה אחד הוא תקף את קלייר, היא התעמתה אותו והצליחה לברוח ליער וככה הברית של הקרייריסטים מתה.
"אז למה את צריכה אותי" שאלתי אותה, "במה אני יכול לעזור לך כבר? אני בסך הכול עוד מיועד שתהיה צריכה להרוג אותו בשביל לצאת מכאן בחיים".
"אני יודעת" קלייר אמרה, "אבל אני לא יכולה להתעמת עם אריק וג'יימס, אני לא יכולה לנצח אותם, הם חזקים ממני, אני צריכה אותך, אתה קיבלת את הציון 12 במבחנים של הקברניטים, אז בטח אתה שווה משהו, אני אלך איתך עד הסוף, נהרוג אותם ואז נישאר רק שנינו ושהטוב מאיתנו ינצח".
מאוד לא רציתי לעשות ברית עם קרייריסטית, אבל לא נראה שיש לי בררה, לא נראה שיש לי הצעה יותר טובה בשביל להתקדם ולנסות לשרוד במשחק הזה. בסופו של דבר הסכמתי להצעתה.

0 תגובות
פרק 27
02/11/2012 15:44
משחקי הרעב המאה

משחקי הרעב המאה / פרק 27

השמש עלתה באוויר. ג'ניפר ופרווטי התעוררו.
קשה להאמין שלפני יומיים היינו שישה אנשים בברית, וכבר חצי מאיתנו כבר לא חיים.
אתמול תושבי הקפיטול קיבלו אקשן טוב, הרצח של דלר ואז הרצח של רון והתאום ממחוז 5. הם קיבלו הרבה דם.
פרווטי מסתכלת אלי.
"נותרנו שישה, מתוכם שניים הם מיועדים ממחוז 10" היא אמרה וחייכה.
הרבה זמן לא ראיתי חיוך עולה מפנייה של פרווטי. היא כבר התרגלה למשחקים, היא כבר לא בהלם מכך שהיא נבחרה, היא כבר חיה אותם וכנראה יש לה תקווה שהיא יכולה לחזור הביתה. גם אם זה יעלה כנראה במותי. השאלה אם היא תצליח לעשות זאת.
ג'ניפר שתקה, זה מוזר לראות את ג'ניפר שותקת. למרות שאף פעם לא דיברנו הרבה בברית שלנו, ג'ניפר הייתה זאת שלרוב יזמה שיחות, הייתה הבחורה עם האנרגיות.
"אני חושב שנחזור למערה" אמרתי להם, "לא בטוח להיות במחנה הזה, במיוחד שנשארנו רק שישה במשחק".
הבנות הסתכלו אלי, הן ידעו שזה הכי טוב לחזור למחנה. הן ידעו שזה עניין של זמן עד שהקרייריסטים ימצאו אותנו ויחסלו אותנו, כי הם בטח כבר לא יכולים להתאפק ולרצות כבר לסיים את המשחק.
כשהשמש כבר הייתה בשמיים ושעת הצהריים הייתה חמה התחלנו ללכת. האמנו שהקרייריסטים לא יעשו סיבובים ביער בחום, הם לא יחפשו מיועדים כשחם להם כל כך. בטח עכשיו הם סתם נחים מתחת לעץ ומחכים שהשמש תשקע, מחכים לצאת לציד שלהם.
הלכנו בשורה לעבר היער, אני ראשון, ג'ניפר שנייה ופרווטי אחרי.
אני החזקתי בגרזן, ג'ניפר החזיקה ברובה של דלר, למרות שנישאר לו רק שני כדורים ופרווטי הסתפקה בסכינים הכי חדים שהיא הצליחה למצוא.
השתיקה די הטרידה, כמו רוב הזמן במשחק. הרבה שתיקה, פחות דיבורים. אף אחד לא רוצה לדבר הרבה, אף אחד לא רוצה להתחיל לדבר על החיים שלו ולהיזכר בדברים מהבית. זה סתם מכניס לדיכאון.
מעניין איך אחותי הרגישה בשלב הזה של המשחק. בכל זאת היא הצליחה להגיע גם לשניים האחרונים, הייתה כל כך קרוב לניצחון. מעניין אם היא סמכה על חברי הברית שלה, כי בכל זאת היא התחברה למיועדים ממחוז 11 ו 12, היא הצליחה להגיע איתם רחוק ולהביס את הקרייריסטים, שזה היה מאוד נדיר לראות מיועדים ממחוזות 10, 11 ו 12 מביסים את הקרייריסטים.
כאשר הם הצליחו להביס את הקרייריסטים, אחותי התחברה למיועדת ממחוז 12 והן התחילו לחסל יחד את המיועדים ממחוז 11, שעדיין הצליחו שניהם לשרוד. ואז כאשר רק שניהן נותרו במשחק, התחילו הן לתקוף אחת את השנייה. בלי לחשוב יותר מידי פעמים, כל אחת מהן רצתה לחיות, למרות שהן היו חברות טובות, למרות שהן היו ביחד מתחילת המשחק, למרות שהן ישנו יחד כל לילה, הן פשוט תקפו אחת את השנייה בלי לחשוב, עד שאחותי מתה והמיועדת ממחוז 12 הוכתרה למנצחת של משחקי הרעב ה-90.
כמה מטרים בודדים לפני שהגענו ליער שמעתי את הצרחה של פרווטי, מהר הסתובבתי וראיתי שדמות של גבר תפס אותה במהירות וגרר אותה לתוך היער.
"פרווטי" צרחתי לעברה, "פרווטי!"
הצרחות שלה נשמעו חזק. מישהו חטף אותה, מישהו שהיה לבדו פשוט תפס אותה ולקח. האם זה המיועד ממחוז 1 או המיועד ממחוז 2? לא ידעתי, מה שבטוח שזאת לא הייתה דמות של אישה, זאת לא המיועדת ממחוז 3.
ג'ניפר נכנסה ללחץ, היא לא ידעה מה לעשות.
"המערה קרובה לכאן, חזרי אליה ותסתתרי שם" אמרתי לה, "הלכתי להחזיר את פרווטי!"
היה לי הכי קל לתת לאותו אדם שחטף אותה להמשיך לגרור אותה ליער ולהרוג אותה שם. בסופו של דבר זה היה חוסך לי את האפשרות להגיע איתה יחד לשניים האחרונים, להיות עם החברה הכי טובה שלי בשניים האחרונים ולדעת שעלי לחסל אותה בשביל לחיות.
כשאני רץ אחרי הצרחות של פרווטי, הבנתי שמשהו חשוד. למה אותו בן אדם לא רצח אותה כבר? למה הוא לא שם סוף לחייה? למה הוא גורר אותה עד היער? כנראה שהוא רוצה אותי, כנראה שאותו בן אדם משתמש בפרווטי כפיתיון אלי. בכל זאת אני המיועד שהוציא את הציון 12 במחנים של הקרבניטים של המשחק.
אותה דמות שהיה לי קשה לזהות נעצרה במקום, ליד הנהר. תפסה את פרווטי ביד אחת וביד השנייה שלה החזירה רובה וכיוונה אותו ישר לראשה. זה היה ג'יימס, המיועד ממחוז 2 שגם הוא קיבל את הציון 12, אותו מיועד שלא הפסיק לקנא בהערצה שקיבלתי בזכות הלבוש של סברינה.
"שלום לך" הוא צחק לעברי.
באתי לכוון את הגרזן שלי אליו, אבל אז הבחנתי שהוא לא בידיים שלי. בטח בגלל שרצתי כל כך מהר הפלתי אותו, בטח בגלל המחשבות על פרווטי לא שמתי לב איך הגרזן נפל לי מהידיים. אני עכשיו עומד מול ג'יימס ללא תחמושות, כאשר הוא תופס בפרווטי ומכוון אליה את הרובה שלו לראשה.
"באת להציל את חברתך הטובה?" הוא המשיך לחייך, "באת להגן עליה?"
"עזוב אותה!" צעקתי עליו.
"כמה נחמד מצידך להגן עליה, ממש מחמם את ליבי" הוא המשיך לזלזל ולחייך את חיוכו הרשע, את אותו חיוך שיש לכל קרייריסט.
"מה אתה חושב לעצמך? שהקפיטול ייתן לשניים לנצח?" הוא התחיל לצחוק עלי, "מה אתה חושב שתצליח לעשות את מה שקטניס אוורדין עשתה? הם ייתנו לשניכם למות אם לא תהרגו אחד את השני אם תישארו אחרונים!"
הוא התחיל למרוח את הרובה שלו על ראשה של פרווטי. היא רעדה, לא יכלה לדבר מרוב הפחד.
"מזל שאני כאן" הוא חייך, "לקחת את החיים שלכם ולא לתת לכם להגיע לדילמה הזאת!"
לפני שהספקתי להגיב לו, ירייה נשמעה, ראשה של פרווטי השפריץ דם לכל מקום, גופתה נפלה על הקרקע וקול התותח נשמע.

0 תגובות
פרק 26
02/11/2012 15:43
משחקי הרעב המאה

משחקי הרעב המאה / פרק 26

במהלך כל דרכינו ביער, אל הלא נודע, תקפו אותי נקיפות מצפון על מה שעשיתי לדלר. על איך שרצחתי אותו באכזריות.
אף אחד לא דיבר על זה, אף אחד לא דיבר על כלום. פשוט המשכנו ללכת ולהתקדם אל לב היער, מנסים להיצמד בקרבה טובה אל הנהר הענקי שנמצא בכל הזירה.
בטח במחוז 10 מאוד מאושרים לראות שני מיועדים מהמחוז שנמצאים בשמינייה האחרונה, המחוז היחיד שנישאר כרגע שלם במשחקים. אבל זה עדיין לא אומר כלום, היו הרבה משחקים שהגיעו לרביעייה ואפילו לשלישייה שני אנשים מאותו מחוז והם מתו אחד אחרי השני, זה לא אומר שאני או פרווטי ננצח במשחקים האלו. במיוחד לא כאשר יש את שלושת הקרייריסטים עדיין במשחק ועוד את התאום הבן שאנחנו בכלל לא יודעים עליו כלום.
"מיועדים הקשיבו" נשמע קולו של קברניט המשחק, דימה, ברחבי הזירה, "אנחנו מודעים לרעב שלכם, והחלטנו להכין לכם שביל אוכל שיהיה לאורכו של כל הנהר, אתם מוזמנים ללכת לשביל הקרוב לנהר ולחפש את כל המאכלים שהשארנו לכם. בתאבון"
הסתכלנו אחד על השני. ידענו טוב מאוד למה מיועד שביל האוכל הזה.
בדרך כלל בשלבים האלו של המשחק, כאשר נותרו פחות מעשרה מיועדים, הקברניטים של המשחק עורכים משתה שבו מחלקים מתנות, בדרך כלל מתנות שעוזרות לנו בגלל פציעות קשות שקיבלנו במהלך המשחקים. בטח בגלל שלרובנו המצב הרפואי לא חמור, מלבד שריטות קטנות, אז החליטו לארגן לנו משהו שנקרא שביל אוכל, כי הדבר שהכי מטריד אותנו כרגע זה הרעב העצום.
"ניקח את הסיכון?" שאל רון ושבר את השתיקה שלנו.
"אני מתה מרעב…" אמרה ג'ניפר, "גם פרווטי רעבה".
הסתכלתי לעברם, כולנו רעבים, האם באמת ניקח את הסיכון ללכת לנהר? האם ניקח את הסיכון לפגוש את הקרייריסטים ולהתעמת איתם? בכל זאת בפעם האחרונה שאני זוכר אותם היה להם שני רובים ואפילו הייתי בטוח שראיתי אצל קייט, הקרייריסט שמתה לפני כמה ימים, חץ וקשת.
"זה או שניקח את הסיכון ונמצא לנו אוכל ונתחזק" התחלתי להגיד להם, "או שפשוט ניתן להם לאכול, שיתחזקו ואנחנו נישאר חלשים. בסופו של דבר הם ימצאו אותנו או אנחנו אותם, זה עניין של זמן".
הם הסתכלו אחד על השני ואחר כך עלי, ציפו לקבל ממני תשובה, ראו בי כמנהיג שצריך להחליט בשבילם.
"אני נותן לכם את ההחלטה" אמרתי להם, "אני יכול להסתדר עם חרקים בימים הקרובים…"
לא עבר יותר מידי דקות, והם החליטו שהם יתקדמו לעבר החלקה של הנהר שקרובה אלינו, לבדוק אם באזור שלנו יש אוכל. במידה וכן אנחנו נאסוף את זה, אם לא אנחנו לא נמשיך במורד השביל, בטח איפה שהקרייריסטים יהיו.
התקדמו לעבר הנהר, הסתכלנו טוב סביב, אף אחד לא היה שם.
התחלנו להתקדם בנהר, לא הרבה, והתחלנו לאסוף כל מיני שקיות אוכל קטנות שהיו שם. עדיין לא היה משהו ענקי וגדול שהיה יכול לספק את כולנו.
בשקית אוכל אחת היה סוכרייה, בשקית שנייה היה חצי פרוסת לחם.
"סתכלו" אמרה ג'ניפר ורצה לעבר שקית ענקית שהייתה בהמשך המורד. היא פתחה את השקית וריח של עוף יצא ממנה, ובאמת היה שם עוף ממולא, עוף שיכול להספיק לכולנו.
"נראה לי שנעזוב עכשיו את האזור הזה" אמרתי להם, "יש לנו מספיק מה לאכול"
כולנו ריכזנו את השקיות הקטנות בתוך השקית הגדולה של העוף, אותה לקח רון והתחלנו להתקדם.
שורש של עץ גרם לפרווטי ליפול על הרצפה, חתך ענקי של דם התחיל לזרום מהברך שלה.
"את בסדר?" אמרתי במהירות והתכופפתי לעזור לה.
"כן" היא אמרה וניסתה לעמוד ללא הצלחה.
"אל תדאגי, זה רק חתך, צריך לחסום לך את זה עם תחבושת מסוימת" אמרתי לה וניסיתי להרגיע אותה מכמויות הדם שיצאו משם.
"מאיפה תביא תחבושת בדיוק?" היא מלמלה מכאבים.
"יש במחנה הקודם שלנו חתיכה של בד מהחולצה של דלר" אמר רון, "המחנה הקודם לא רחוק מכאן, בריצה אני אצליח להגיע לשם…"
"לא" אמרתי לו, "זה מסוכן מידי, נלך כולנו"
"לא!" צעקה פרווטי, "זה כואב מידי הרגל, אני לא יכולה להזיז אותה אפילו…"
"אל תדאג, זה לא רחוק מכאן,  אני אגיע לשם תוך עשר דקות" הוא אמר.
"אני אבוא איתך" אמרה ג'ניפר.
בסופו של דבר שניהם התקדמו במהירות. כבר התחיל להחשיך והיום הזה עמד להסתיים ולהיות מאחורינו.
ניסיתי להרגיע את פרווטי, היא התחילה להיכנס ללחץ שהיא ראתה את כל הדם שנישפך. החתך היה יחסית עמוק, אבל לא כל כך חמור, לא חתך שהיא תמות ממנו.
צרחתו של רון נשמעה ברקע ואז בום התותח.
"מה קרה?" נבהלה פרווטי, "מה קרה לרון?!"
נבהלתי. לא הבנתי באמת מה קורה, האם רון מת או שמיועד אחר?
בום נוסף של התותח נשמע.
"ג'ניפר?" אמרה פרווטי והתחילה להתנשף במהירות, "הם מתו? מה קרה להם?!"
"לא יודע" ניסיתי להרגיע את פרווטי, "אל תדאגי יהיה בסדר"
"לא יהיה בסדר!" היא התחילה להגיד כשמדעות צצו בעיניה.
קולות ריצה התקדמו לעברנו, מישהו עומד להגיע, בטח אותו מישהו שגרם לכך ששני קולות  קולותיו של התותח ישמעו. אותו מישהו שאולי גרם לרון לצרוח את אותה הצרחה הנוראית.
עזבתי את פרווטי על הריצפה, עמדתי מלפנייה והרמתי את הגרזן שלי. אני לא אתן לחיים שלנו להיגמר כל כך מהר, אני אלחם, לא אתן לאף אחד לקחת את החיים שלנו.
דמותו של האדם התחילה להתקדם במהירות, השיחים זזו, הוא עומד להגיע, אני מוכן לקרב.
"ג'ניפר?!" אמרתי בקול מופתע כאשר ראיתי אותה רצה אלינו דומעת ומתנשפת, מלאת דם על בגדייה.
"מה קרה לך?" אמרתי לה ותפסתי אותה כאשר ניסיתי להרגיע אותה, "מה זה הדם הזה?"
"זה לא הדם שלי" היא אמרה וניסתה להירגע, "זה לא הדם שלי!!"
"אז של מי זה?" שאלתי אותה, "של מי הדם הזה ג'ניפר, איפה רון?"
"רון מת" היא אמרה לי, "המיועד ממחוז 5 תקף אותנו, הוא שבר לו הצוואר, אני ניסיתי להתחמק ממנו אז דקרתי אותו בסכין שהייתה עלי, אני חושבת שגם המיועד ממחוז 5 מת.."
רון מת. אני לא מאמין, איך נתתי לזה לקרות? איך הסכמתי שהוא ילך לבדו לעבר המחנה הישן שלנו? איזה אידיוט אני.
לא ידעתי מה להגיד, ג'ניפר הייתה בהלם וגם פרווטי התחילה להיכנס לתדהמה.
תפסתי את פרווטי על הגב שלי, ג'ניפר עזרה בלהרים אותה. התקדמנו שלושתנו לעבר המחנה הישן שלנו, שם אנחנו נעביר את הלילה הבא.
הגענו למחנה, בדרך ראיתי את הגופות של התאום ממחוז 5 ושל רון, הם מתים.
במחנה חבשתי בעזרת הבד מחולצתו הקרועה של דלר את רגלה של פרווטי, נקווה שמצבה ישתפר. אני לא צריך שהיא תמות לי עכשיו, אני צריך אותה לצידי, את החברה הטובה שלי ביותר.
השמיים כבר החשיכו ממש. המנון הקפיטול נשמע באוויר ואז השמיים האירו עם הסמל של הקפיטול.
תמונתו של התאום ממחוז 5 הופיעה קודם בשמיים, לאחר מכן תמונתו של רון ואז תמונתו של דלר.
"בטח הקרייריסטים חוגגים" לחשה לי ג'ניפר.
"אני אדאג שהם לא יחגגו להרבה הזמן" עניתי לה והלכתי עם הגרזן שלי בשביל לשמור על המחנה שלנו ללילה הקרוב.

0 תגובות
פרק 25
02/11/2012 15:43
משחקי הרעב המאה

משחקי הרעב המאה / פרק 25

קמתי בלילה, בעוד כמה שעות הזריחה תעלה ותעיר עוד יום של מוות במשחק.
כולם חוץ מרון ישנו, הוא כרגיל היה מתקשה לישון בזמן האחרון בשינה, ומלבד כמה שעות בודדות בלילה שהוא הצליח להירדם.
התיישבתי לעבר רון ואז התחלנו לדבר.
"מה אתה חושב שעומד להיות בהמשך המשחק?" שאלתי ראשון.
"לא יודע" ענה לי רון, "מה שבטוח שאחרי אתמול אני מאוד חושש להיות כבר חלק מאיתנו"
הוא צודק. אחרי איך שאני ודלר כמעט התעמתנו אתמול קשה מאוד להרגיש בטוח.
"אני מבין אותך" הסתכלתי לעברו, "גם אני חושש כבר להיות פה, אני חושש רק בגלל בן אדם אחד שנמצא איתנו, אני חושש מדלר"
"זה עניין של זמן עד שהוא יתהפך עלינו, זה עניין של זמן עד שהוא יחליט להתקדם לבד" אמר רון, "אולי אנחנו צריכים לברוח ממנו?"
מאוד התפלתי לראות שרון חושב כמוני, דלר מאוד משונה, הוא לא ימשיך להתקדם איתנו.
"מה אתם עושים?" קולה של ג'ניפר נשמע מאחורינו והיא התקדמה, "על מה אתם מדברים?"
היא התקדמה וישבה לידי, "ספרו לי, גם ככה אני לא יכולה עוד לישון ועוד מעט בוקר"
"את מרגישה בטוחה כאן?" שאל אותה רון, "את יכולה לישון בשקט כשדלר לידך? את מרגישה לידו בטוחה?"
"לא יודעת.." אמרה ג'ניפר מהר, "אני לא רוצה שנתחיל לדבר על דברים כאלו, אנחנו צריכים להיות מאוחדים, אנחנו צריכים להיות ביחד"
"השאלה אם כולנו נרצה להמשיך להיות ביחד" העיר לה רון, "השאלה אם ארצה להמשיך להיות פה.."
"אל תהיה טיפש" אמרה לו ג'ניפר, "איך תסתדר לבד?"
"גם בון יבוא איתי.." הוא אמר פתאום, "גם הוא לא מרגיש בטוח כאן"
ג'ניפר הסתכלה אלינו, היא נראתה מודאגת, היא מאוד לא רצתה שנתפצל.
"אני לא חושב שצריך לברוח ממנו…" אמרתי פתאום ועלו בראשי מחשבות שטניות, מחשבות לא אנושיות.
"אז מה אתה רוצה לעשות?" תקף אותי רון, "אתה רוצה להמשיך לחיות איתו בזירה?"
"לא.." אמרתי ואז טון הדיבור שלי נהפך לחלש, "אני חושב שאולי פשוט צריכים להוציא אותו מהמשחקים, אני חושב שאנחנו צריכים לחסל אותו"
ג'ניפר ורון הסתכלו אחד על השני מופתעים.
"תחשבו על זה" אמרתי להם, "אנחנו משחקים פה על החיים שלנו, סך הכול מתישהו הוא ימות, ועדיף לנו שהוא ימות לפני שאנחנו נמות, עדיף לנו שהוא ימות לפני שהוא יפגוש אותו במהלך הזירה ויהרוג אחד מאיתנו"
הם השפילו את מבטם על האדמה. הם ידעו שאני צודק, הם ידעו שזה מה שצריך לעשות.
הסתכלנו אחד על השני, סימנתי להם עם הראש שלי לכיוון הגרזן שלי ששכב על האדמה לידי. הם הבינו מה אני עומד לעשות.
קרני השמש כבר התחילו לחדור בין העצים, בעוד כמה דקות דלר ופרווטי יתעוררו, לא נותר לי זמן לעשות את מה שאני מתכנן לעשות.
תפסתי את הגרזן שלי, התקדמתי באיטיות לעבר דלר. ג'ניפר הסתובבה והסתכלה לעבר העץ כאשר היא אוטמת את אוזנייה בעזרת ידייה, לא רוצה לשמוע את מה שאני עומד לעשות, לא רוצה להאמין מה שאני הולך לעשות.
הסתכלתי על דלר, כיוונתי את הגרזן שלי לעבר גרונו, המוות שלו יהיה מהיר, הוא לא יסבול יותר מידי.
לקח לי כמה שניות לעכל את המהלך שאני עומד לעשות, ואז פשוט עמדתי לכרות בעזרת הגרזן את ראשו של דלר.
ואז, באותו רגע שהנפתי את הגרזן שלי באוויר ועמדתי לקחת את חייו של דלר, הוא פקח את עיניו, ניסה להתחמק מהמכה. הגרזן פגעה ברגלו וקטעה אותה, דם השפריץ מכל מקום, דלר ניסה לזחול מהמקום אבל לא הצליח, אין לו רגל יותר.
פרווטי קמה מהצרחות שלו, הסתכלה עלי וראתה את דלר ואת כל הדם מסביב.
"למה עשית לי את זה?" שאל אותי דלר כשהוא צורח מכאבים.
הסתכלתי לעברו, הוא לא היה יכול לעשות לי כבר כלום. אם לא אהרוג אותו עכשיו על ידי הגרזן שלי הוא ימות בעוד כמה דקות, ימות מכאב, ימות מכך שהוא מאבד יותר מידי דם.
השמש כבר הייתה בשמיים.
"ענה לי!" דלר אמר וצרח מכאבים, "למה?"
"מצטער" אמרתי לו כאשר הנפתי שנית את הגרזן ושמתי סוף לחייו.
קול התותח נשמע.
פרווטי הסתכלה אלי, היא הייתה בהלם. היא ידעה שרציתי לחסל את דלר, היא ידעה שלא סמכתי עליו, אבל היא לא האמינה שאעשה זאת היום.
הסתכלתי אליה ואז הסתכלתי לעבר רון וג'ניפר. ג'ניפר שוב לקחה קשה מות של אחד המיועדים שהכירה והתחילה להזיל דמעות.
"בואו" אמרתי להם, "זה עניין של זמן עד שהקרייריסטים יבואו לכאן בעקבות הצרחות של דלר"
הם הסתכלו לעברי, ידעו שמעכשיו אני הוא המנהיג החדש של החבורה שלנו, ידעו שעכשיו בשביל לשרוד עליהם להקשיב לי.
לקחנו את כל הדברים שלנו והסתלקנו מהמקום.

0 תגובות
פרק 25
02/11/2012 15:43
משחקי הרעב המאה

משחקי הרעב המאה / פרק 25

קמתי בלילה, בעוד כמה שעות הזריחה תעלה ותעיר עוד יום של מוות במשחק.
כולם חוץ מרון ישנו, הוא כרגיל היה מתקשה לישון בזמן האחרון בשינה, ומלבד כמה שעות בודדות בלילה שהוא הצליח להירדם.
התיישבתי לעבר רון ואז התחלנו לדבר.
"מה אתה חושב שעומד להיות בהמשך המשחק?" שאלתי ראשון.
"לא יודע" ענה לי רון, "מה שבטוח שאחרי אתמול אני מאוד חושש להיות כבר חלק מאיתנו"
הוא צודק. אחרי איך שאני ודלר כמעט התעמתנו אתמול קשה מאוד להרגיש בטוח.
"אני מבין אותך" הסתכלתי לעברו, "גם אני חושש כבר להיות פה, אני חושש רק בגלל בן אדם אחד שנמצא איתנו, אני חושש מדלר"
"זה עניין של זמן עד שהוא יתהפך עלינו, זה עניין של זמן עד שהוא יחליט להתקדם לבד" אמר רון, "אולי אנחנו צריכים לברוח ממנו?"
מאוד התפלתי לראות שרון חושב כמוני, דלר מאוד משונה, הוא לא ימשיך להתקדם איתנו.
"מה אתם עושים?" קולה של ג'ניפר נשמע מאחורינו והיא התקדמה, "על מה אתם מדברים?"
היא התקדמה וישבה לידי, "ספרו לי, גם ככה אני לא יכולה עוד לישון ועוד מעט בוקר"
"את מרגישה בטוחה כאן?" שאל אותה רון, "את יכולה לישון בשקט כשדלר לידך? את מרגישה לידו בטוחה?"
"לא יודעת.." אמרה ג'ניפר מהר, "אני לא רוצה שנתחיל לדבר על דברים כאלו, אנחנו צריכים להיות מאוחדים, אנחנו צריכים להיות ביחד"
"השאלה אם כולנו נרצה להמשיך להיות ביחד" העיר לה רון, "השאלה אם ארצה להמשיך להיות פה.."
"אל תהיה טיפש" אמרה לו ג'ניפר, "איך תסתדר לבד?"
"גם בון יבוא איתי.." הוא אמר פתאום, "גם הוא לא מרגיש בטוח כאן"
ג'ניפר הסתכלה אלינו, היא נראתה מודאגת, היא מאוד לא רצתה שנתפצל.
"אני לא חושב שצריך לברוח ממנו…" אמרתי פתאום ועלו בראשי מחשבות שטניות, מחשבות לא אנושיות.
"אז מה אתה רוצה לעשות?" תקף אותי רון, "אתה רוצה להמשיך לחיות איתו בזירה?"
"לא.." אמרתי ואז טון הדיבור שלי נהפך לחלש, "אני חושב שאולי פשוט צריכים להוציא אותו מהמשחקים, אני חושב שאנחנו צריכים לחסל אותו"
ג'ניפר ורון הסתכלו אחד על השני מופתעים.
"תחשבו על זה" אמרתי להם, "אנחנו משחקים פה על החיים שלנו, סך הכול מתישהו הוא ימות, ועדיף לנו שהוא ימות לפני שאנחנו נמות, עדיף לנו שהוא ימות לפני שהוא יפגוש אותו במהלך הזירה ויהרוג אחד מאיתנו"
הם השפילו את מבטם על האדמה. הם ידעו שאני צודק, הם ידעו שזה מה שצריך לעשות.
הסתכלנו אחד על השני, סימנתי להם עם הראש שלי לכיוון הגרזן שלי ששכב על האדמה לידי. הם הבינו מה אני עומד לעשות.
קרני השמש כבר התחילו לחדור בין העצים, בעוד כמה דקות דלר ופרווטי יתעוררו, לא נותר לי זמן לעשות את מה שאני מתכנן לעשות.
תפסתי את הגרזן שלי, התקדמתי באיטיות לעבר דלר. ג'ניפר הסתובבה והסתכלה לעבר העץ כאשר היא אוטמת את אוזנייה בעזרת ידייה, לא רוצה לשמוע את מה שאני עומד לעשות, לא רוצה להאמין מה שאני הולך לעשות.
הסתכלתי על דלר, כיוונתי את הגרזן שלי לעבר גרונו, המוות שלו יהיה מהיר, הוא לא יסבול יותר מידי.
לקח לי כמה שניות לעכל את המהלך שאני עומד לעשות, ואז פשוט עמדתי לכרות בעזרת הגרזן את ראשו של דלר.
ואז, באותו רגע שהנפתי את הגרזן שלי באוויר ועמדתי לקחת את חייו של דלר, הוא פקח את עיניו, ניסה להתחמק מהמכה. הגרזן פגעה ברגלו וקטעה אותה, דם השפריץ מכל מקום, דלר ניסה לזחול מהמקום אבל לא הצליח, אין לו רגל יותר.
פרווטי קמה מהצרחות שלו, הסתכלה עלי וראתה את דלר ואת כל הדם מסביב.
"למה עשית לי את זה?" שאל אותי דלר כשהוא צורח מכאבים.
הסתכלתי לעברו, הוא לא היה יכול לעשות לי כבר כלום. אם לא אהרוג אותו עכשיו על ידי הגרזן שלי הוא ימות בעוד כמה דקות, ימות מכאב, ימות מכך שהוא מאבד יותר מידי דם.
השמש כבר הייתה בשמיים.
"ענה לי!" דלר אמר וצרח מכאבים, "למה?"
"מצטער" אמרתי לו כאשר הנפתי שנית את הגרזן ושמתי סוף לחייו.
קול התותח נשמע.
פרווטי הסתכלה אלי, היא הייתה בהלם. היא ידעה שרציתי לחסל את דלר, היא ידעה שלא סמכתי עליו, אבל היא לא האמינה שאעשה זאת היום.
הסתכלתי אליה ואז הסתכלתי לעבר רון וג'ניפר. ג'ניפר שוב לקחה קשה מות של אחד המיועדים שהכירה והתחילה להזיל דמעות.
"בואו" אמרתי להם, "זה עניין של זמן עד שהקרייריסטים יבואו לכאן בעקבות הצרחות של דלר"
הם הסתכלו לעברי, ידעו שמעכשיו אני הוא המנהיג החדש של החבורה שלנו, ידעו שעכשיו בשביל לשרוד עליהם להקשיב לי.
לקחנו את כל הדברים שלנו והסתלקנו מהמקום.

0 תגובות
פרק 24
02/11/2012 15:42
משחקי הרעב המאה

משחקי הרעב המאה / פרק 24

הסתכלנו לשמיים וחיכינו לראות את המיועד שמת היום בנוסף לנלה.
השמיים האירו, המנון הקפיטול נשמע באוויר וסמל הקפיטול הופיע.
הייתי מאוד במתח לדעת מי מהמיועדים האחרים מת, האם באמת המיועד ממחוז 5, התאום, נהרג על ידי הקרייריסטים? סביר להניח.
פנייה של המיועדת ממחוז 2, קייט הופיעו, היא נהרגה. לאחר מכן פנייה של נלה הופיעו באוויר.
הסתכלנו אחד על השני, ראיתי את פרווטי רוצה לצעוק מאושר על כך שהמיועדת ממחוז 2 לא כאן כבר, אבל אחרי שפנייה של נלה הופיעו היא פשוט ישבה במקום ולא אמרה דבר.
"איך נראה לכם היא מתה?" שאל פתאום רון, "נפצעה? המיועד ממחוז 5 או שאולי בעצם נבגדה?"
"לא אכפת…" אמרה ג'ניפר, "העיקר שהיא כבר לא כאן, אחרי מה שהיא עשתה לנו.. אחרי מה שהיא עשתה לנלה"
"תפסיקו לדבר על נלה!" התעצבן דלר, "היא מתה וזהו! לא רוצה לשמוע את השם שלה יותר!"
"דלר אל תתפרץ ככה" הערתי לו, "אנחנו מבינים שכואב לך על אחותך"
"אתה לא יכול להבין כלום!" הוא צרח עלי, "אף אחד לא יכול להרגיש מה זה כשאחותך מתה במשחקים הנוראים האלו!"
"אף אחד?" צרחתי עליו בחזרה, "להזכיר לך שגם אחותי נרצחה במשחקים האלו?!"
לא יודע מאיפה העצבים האלו הגיעו אלי, אבל הייתי צריך להתפרץ על דלר. אולי הייתי קצת יותר מידי חמום ראש, אולי לא הייתי צריך להתפרץ על בן אדם שאיבד לפני כמה שעות את אחותו.
דלר קם לכיווני תפס אותי והתחיל להתעמת איתי.
"תפסיקו!" התפרצה ג'ניפר ונעמדה בנינו, "אתם לא צריכים להוציא אנרגיות אחד על השני, אתם צריכים להיות יחד נגד אותם קרייריסטים נוראים.. כי הם אלו שעשו את זה לנלה, הם אלו שבגללם אתם רבים עכשיו!"
דלר הסתכל על ג'ניפר, כולו היה בעצבים. אבל הוא ידע טוב מאוד שלא כדאי לו להיכנס לעימות עם כל חברי הברית שלו. הוא חזר אחורה והתיישב במקום שלו.
"בסופו של דבר ג'ניפר" אמר לה דלר, "אם נצליח להתגבר על הקרייריסטים נישאר רק אנחנו.. ומה אז יקרה?"
ג'ניפר שתקה. היא ידעה טוב מאוד מה לענות, אבל היא העדיפה לשתוק. לא לחמם יותר מידי את האווירה.
בום קטן נשמע לידנו. משהו נפל מהאוויר. זה מתנת חסות.
ג'ניפר ופרווטי קמו לעבר המצנח ותפסו אותו.
"למי זה מיועד?" רון שאל אותן.
"לא יודעות" הן ענו, "לא כתוב שם".
הן פתחו את המתנת חסות, ושם הופיע חמישה פרוסות לחם.
"לפי מספר הפרוסות לחם פה אני חושבת שזה מיועד לכולנו" ג'ניפר אמרה והתחילה לחלק את הפרוסות אוכל, "תודה לכם נותני חסות!".
לאכול משהו שהוא לא חרקים או עלים היה פשוט גן עדן. גם אם זה היה מדובר רק בפרוסת לחם אחת.
מאוד התעניינתי למה דווקא עכשיו שלחו פתאום מתנת חסות. קשה לי להאמין שזה בגלל שפתאום התווכחנו אז הם העדיפו להעניק לנו מתנת חסות, זה היה יותר מידי חשוד.
יכול להיות שאולי הקרייריסטים התפלגו? אולי הרצח של המיועדת ממחוז 2 היה בגידה בניהם? אולי אותם נותני חסות שבטח היו להם רואים אותם כחלשים ומעדיפים לתמוך בנו? כי ללא ספק לפי כמות הנשק שבתחילת המשחק הצלחתי לראות שיש להם הם מאוד חזקים.
הדבר השני שהטריד את מחשבותיי זה לתכנן את הרצח של דלר. אני יודע שמאוד חשבתי על זה בזמן האחרון, אבל אני חושב שלהתקדם עם דלר במשחק זה פשוט מסוכן. אני חושב שאולי הלילה אשים סוף לחייו.

0 תגובות
« הקודם 1 2 3 4 הבא »