רק משחקי הרעב המאה / פרק 13
המיועדים ממחוזות 1,2 ו-3 היו הראשונים לעלות לבמה ולהתראיין בשידור חי מול אלפי תושבים של הקפיטול.
הם התגאו בכמה שהם חזקים ומוכנים כבר למשחקים ובטוחים בעצמם כל כך.
לאחר מכן המשיכו לעלות בתורות כל המיועדים, וכל אחד ניסה להרשים בראיונות ולרגש את קהל הקפיטול, הכל במטרה אחת, לא לקבל את מספר ההצבעות הנמוך ביותר בהצבעה שכבר נפתחה עם תחילת הערב ותסתיים כמה דקות אחרי הראיון האחרון.
אחרי שהמיועד ממחוז 9 סיים את דבריו, העלו את פרווטי לבמה. היא נכנסה בתשועות הקהל, כמו שעשו לכל כניסה של מיועד.
"אז פרווטי" פנתה אליה ולנטיין מנחת המשחקים, "ללא ספק את זוכרה לנו מאוד בעקבות ההתעלפות הקטנה שלך בטקס הצגת המיועדים. איך את מרגישה עכשיו?"
פרווטי הסתכלה אליה, פנייה היו נראות לחוצות. אחרי כמה שניות של שקט היא ענתה לה בקול רגוע, "אני עכשיו בסדר.."
ולנטיין חייכה אליה, "אני מאוד שמחה, וגם אני מאמינה שכל תושבי הקפיטול שמחים לדעת ששלומך בסדר!"
הצביעות הזאת מצד הקפיטול. מצד אחד שולחים ילדים ונערים להילחם זה מול זה למוות, בנוסף הם מצביעים מי מאיתנו יחייה בהצבעות. כמה צביעות הם יכולים להגיד בראיונות האלו.
אחרי שהראיון של פרווטי הסתיים, ואני מקווה לטובתה שהקהל יצביע לה, כי הראיון שלה היה עד עכשיו הכי פחות מעניין, הגיע הזמן שלי לעלות לבמה.
"אני מתכבדת להזמין את בון ראסל" אמרה ולנטיין כשעליתי לבמה, "הגיבור ממחוז 10!"
הקהל הריע לי כשנכנסתי לבמה, כמה נערות מהקפיטול הצליחו לצרוח מאושר כשראו את הלבוש הפרוע שלי ואת גופי בגלל התלבושת המוזרה שסברינה הלבישה אותי.
"וואו!" צעקה ולנטיין כשהתיישבתי מולה, "תראו את המיועד הסקסי הזה!"
כל הקהל צרח מהתלהבות.
"אני חייבת לציין שהמעצבת שלך היא אישה עם ראש מאוד יצירתי" היא אמרה וצחקה.
"אז בון, אני מאוד מתה לדעת איך אתה מרגיש לקראת המשחקים השנה!" היא שאלה אותי וחייכה חיוך מזויף אלי.
"אני מרגיש בסדר" אמרתי וניסיתי לשמור על קור רוח, "החלק הנוראי עדיין לא התחיל!"
"ללא ספק.. האקשן עוד לפנינו!" היא אמרה, "אני חייבת לשאול אותך, האם אהבת את הכינוי 'גיבור' שתושבי הקפיטול העניקו לך? חושב שמגיע לך כינוי כזה?"
ניסיתי לחשוב איך אפשר לענות לה. לא רציתי לצאת מתנשא או גאוותן.
"אני חושב שעשיתי פשוט את המעשה שכל אחד היה עושה אם ידיד או ידידה שלו היו צריכים עזרה" אמרתי בתגובה אדישה.
"ואם כבר מדברים על ידידים" היא התחילה לומר, "יש שמועות שהיחסים שלך ושל פרווטי הם יותר מידידות, אתה יכול לשתף אותנו בזה?"
"אני ופרווטי ידידים!" ישר זינקתי, "אנחנו מכירים מבית הספר, אנחנו ידידים כל כך הרבה שנים שמערכת היחסים שלנו הם כמו אחים"
מאוד שמחתי מהתשובה הזאת, כי כמעט הרגשתי שאני פולט שיש לי חברה שמחכה לי במחוז, דבר שג'ק הזהיר אותי לא לעשות זאת, כי סך הכול ילדות בגיל ההתבגרות מהקפיטול הן אלה שכנראה יצביעו לי, כי כנראה בנו את הדמות שלי מספיק להערצה בשביל קהל מעריצים כמוהן.
"זה מאוד מפתיע שאתה מחשיב את זה לאחים, כי זאת השאלה הבאה שלי בדיוק" היא אמרה בקול חלש ועדין, "האם אני יכולה לדבר על אחותך, סנדרה?"
הייתה לי הרגשה שהחלק הזה יגיע.
"מי שלא זוכר" היא פנתה אל קהל הקפיטול ולמצלמה, "סנדרה היא הייתה אחת המיועדת שהשתתפו במשחקי הרעב ה-90, היא הגיעה לשניים האחרונים וכמעט ניצחה! והיא אחותו של בון. אז בון ספר לי איך לפי דעתך המשפחה שלך הרגישה כשגם השם שלך עלה בגורל?"
ברגע שהיא דיברה על אחותי ועל המשפחה שלי הרגשתי שאני עומד להתפרץ, אבל החזקתי את עצמי, לא רציתי להראות על חולשה. לא רציתי לפגוע בתדמית הגברית שעשיתי לי.
"אני לא חושב שקל להם… במיוחד לא לאמא שלי וגם לא לאבא שלי שאין מי שעזור לו עכשיו בעבודת הנגרות שאנחנו עוסקים בה" אמרתי והורדתי את מבטי לעבר הריצפה.
"אם היית יכול להגיד משהו לאחותך היום, מה היית אומר לה?" היא שאלה אותי.
"הייתי אומר לה שאני הולך לנצח בשביל שנינו" אמרתי בביטחון, "וזה מה שאעשה!"
הקהל מאוד הופתע מהביטחון שאמרתי את המשפט האחרון וגם ולנטיין.
"תודה רבה לך שניפתחת בון" היא אמרה לי, "גבירותיי ורבותיי, בון שפרד הגיבור ממחוז 10!" היא אמרה והוניפה את ידי באוויר.
אחרי הראיון שלי הגעתי אל מאחורי הקלעים. המיועדים ממחוז 1 ו 2 נראו מאוד עצבניים על הראיון שלי. האם זה בגלל שהם חושבים שהוא היה ראיון מוצלח מידי או בגלל הגאווה שלי שאמרתי שאנצח במשחקים?
אחרי שהמיעודים ממחוז 11 והמיועדים ממחוז 12 התראיינו, הזמינו את כולנו לבמה. הגיע הזמן לראות מי קיבל מאיתנו את מספר הקולות הנמוך ביותר, הגיע הזמן לדעת מי מאיתנו קיבל מוות מוקדם יותר מהמתוכנן לו.
כולנו עמדנו מול המצלמות, מול הקהל ומול ולנטיין על הבמה הגדולה.
"מיועדים יקרים" היא התחילה לומר, "בשעות האחורונות תושבי הקפיטול הצביעו לכם, הצביעו למיועד שהם הכי אהבו. ואני חייבת לציין שכמות כזאת של הצבעות עדיין לא היה לנו!"
היא התחילה להתהלך בינינו ולהסתכל על כל אחד מאיתנו.
"לצערי אחד מכם קיבל את מספר הקולות הנמוך ביותר, ולפי החוקים הוא לא יוכל להשתתף במשחקים, לפי החוקים הוא יאלץ לההרג כאן, בשידור חי" היא אמרה והצביעה לעבר עמוד גבוה שיצא ממנו חבל, ליד העמוד עמדו שני אוכפי שקט שרק חיכו לקשור את החבל סביב צוואר של אחד מאיתנו.
"התשובות בידי!" היא אמרה, "והקפיטול אמר את דברו!"
מוזיקת מתח הייתה, הלב של כל המיועדים דפק בצורה היסטרית. גם שלי. אף אחד לא רצה למות, אף אחד לא רצה למות בצורה כל כך משפילה כזאת.
"המיועד שיוצא להורג על ידי הצבעת הקפיטול הוא…." אמרה ולנטיין, "זאת מיועדת.."
הצלחתי לנשוף לרווחה, אבל אז דאגתי בשביל פרווטי. לא עבר מספר שניות וולנטיין הכריזה שהמיועדת ממחוז 5, התאומה, היא זאת שקיבלה את מספר הקולות הנמוך ביותר.
אחיה התאום תפס בידה, התחיל לבכות. אוכפי השקט תפסו אותה והפרידו בינהם, היא רעדה, בכתה, גררו אותה לעבר המתלה ותלו אותה לעיני כולם.
;){kind=link}